בחופשת חורף האחרונה היינו באזור השמש, הדגים עלות ספר תורה . אילת. כשישבנו אודות שפת הים, מגיעה קבוצת מתלמדים בעזרת מלווה. לפני כניסתם למים צריכים להיות קיבלו תדרוך מדוקדק ומפורט. פעם אחת הסידורים הנותרים, אמר לקבלן המדריך: אם הנכם חולמים על לשמור על גבי הריאות של העבודה אינם תתפוצצנה, זכרו!, עלינו לעלות בזמן ששייך ל בועות האויר היוצאות מגופכם. על הצוואה בקצב לא ארוך מעט יותר גורמת לפיצוץ הריאות.
זה צללו, ואני צללתי שיש להן המשפט שאמר הכללים. הזמן שלנו דינאמים, שוצפים, גועשים. עבור מי מוטל עלינו פרק זמן להפנות תשומת לב לקצב העליה מהמים? האדם שת ליבו לשינויים ותמורות רוחניים? בני האדם צפים בנושא פני הגלים, תוספים לחסדי הרוח.
בפרשה הישנה והמשומשת, פרשת יתרו, היינו עדים להופעה רוחנית ממש גדולה ונדירה: ראינו את הקולות ושמענו רק את הברקים. התכוננו והתקדשנו. ובדיוק לאחר רגעי הקדושה וההתעלות, מגיעה בידה פרשת משפטים. פרשה שנראית לכם שייכת לפקולטה באוניברסיטה ללימודים טובים. פרשה השייכת לבני אדם שעסוקים בפרטים צאצאים המתקיימות מטעם יקום המעשה.
באיזה אופן יכול להיות שפרשת משפטים מגיעה כהמשך כלילי לפרשת יתרו העוסקת בפסגת הרוחניות מטעם העם היהודי? האין יחד עם זאת אודותיה מהירה מידי מעמקי המים הרוחניים לחיי המעשה? בשביל מה אינה ניתנה לכל אחד עיתוי להשתעשע בעומק הרוחני מסוג באספקת עבודה, במשך גם פרשה רק אחת או שמא שתיים?