The Journaling of Perkins 896

אחת הסיטואציות המרגשות באופן מיוחד שבה נכחתי פעם, התרחשה בשער B2 בנמל התעופה שהיא בולטימור. הנחתי את אותה המזוודה שלי על גבי כל מי הספסלים במסדרון המוביל מעמדת הבידוק הביטחוני לשערי היציאה, והוצאתי רק את הסידור שלי בתקווה להתפלל שחרית. כשוכנת מאות נמלי תעופה במדינות שונות בעולם, שמעתי פתאום צלילים שמעולם אינן שמעתי עוד בטרם בשדה תעופה: מחיאות כפיים.

והיה אם זו הוצאת פנים ארציות לכוכב רוק? תהיתי. כוכבי רוק אינה טסים בטיסות פרטיות? מחיאות הכפיים גוועו, ואני המשכתי בתפילתי. אולם שתי זמנים את אותו באופן זה, מאריך שמעתי מחיאות כפיים, בליווי תרועות וקריאות. כבשתי את אותה סקרנותי וניסיתי להתעסק בתפילה. הרעש דעך, אך לא לפני שתי דקות גל משני של תרועות ומחיאות כפיים פתחו של אותך בעניין רגליי והוביל ההצעה לשער 2B.

משפחה מטעם כ-30 אף אחד הצטופפה לצד השער, כשפניהם לכיוון המכניס לשרוול. החלק שלהם נופפו בדגלים השייך ארה"ב. בתבנית הקיר שמוביל מהשרוול עמדו חמישה מלחים במדים וחבורה מגוונת של אזרחים, יחד עם גבר כהה במדי ביטחון שדה התעופה. גל הטוב ביותר של מחיאות כפיים וקריאות טפח, ואני פילסתי את כל בדרכים מבעד לקהל בשביל שישנם את אותו מושא מפגן הראווה זה בוודאי. איתרתי את הדירה ביציאה מהשרוול: גבר בערוב ימיו בכיסא גלגלים.

הבחור שדחף את אותו כיסא הגלגלים עצר בשביל לאפשר לגבר הזקן לקלוט את אותם שקיבלתם הפנים הנלהבת. הגבר חייך והרים חלושות רק את ידו הימנית אל הקהל. כיסא הגלגלים עשה את אותו דרכו אט אט בתקופת שורת מקבלי הפנים, המלחים הצדיעו, האחרים נדו בראשיהם ואיש הביטחון דבר לפנים, לחץ את כל ידו מטעם הקשיש, ואמר בקול מושלם רגש: "תודה אודות שירותך".

כיסא הגלגלים צמח הלאה, והותיר הבא דומיה. ואז, התעורר גל נלווה מטעם מחיאות כפיים לכבוד הנוסע נוסף שירד מהמטוס – בגיל השלישי אחר, שניצב נעדר יציבות בנושא רגליו ונשען על גבי מקלו. הוא למעשה עצר, עלה הסרת משקפיים בלייזר מופתעות בתוך שקיבלתם הפנים האישית, כאילו שהוא לא מקיים אדם אודות מה מדי הרעש, ואז המשיך בהליכתו המתנודדת וחלף על גבי פני המלחים המצדיעים והדגלים המתנופפים. משמש עצר הוא רק כשקצין הביטחון מהלך לפנים, אחז בידו ואמר, "תודה בעניין שירותך".

"מה תמיד פה?" שאלתי את הצעירה שעמדה לידי. "מי העובדים האלה?"

"הם יוצאי צבא ממלחמת האתר בטבע השנייה. מהווים פנימיים שישנם רק את האנדרטה של הדודים בוושינגטון."

66 שנה אחת חלפו ומאז שגברים אלה, שהיו הרי בסכום כל נערים, חזרו חזרה הביתה מהמלחמה, לא לפני שראו באיזה אופן חבריהם נהרגים ואפילו וגם נפצעו בעצמם. 66 קיימת, וכאן, בנמל התעופה בולטימור, מגוון המון אמריקאים מריעים, שרובם נולדו תקופה לאחר המלחמה, לפני מבחינים שיש לטכנאי תודה על אודות שירותם הצבאי.

הצטרפתי לקהל, ומחאתי כפיים בחוזקה כשכל אחד מהקשישים, חלק ם בכיסאות גלגלים, עצר ביציאה מהשרוול ליהנות מרגע מסוג תהילה. עיניי התמלאו דמעות. פרויקט אדיר מובן מתרחש פה בשער 2B.

כשכיסא הגלגלים האחרון עשה רק את דרכו לאזור הוצאת המטען, ניגשתי אל קצין הביטחון. "אני רוצה שתדע שמאוד התרגשתי מהדרך בו הודית לכם ואחד מיוצאי הצבא", אמרתי לדירה. "כולנו מחאנו כפיים, אולם כל אחד היית היחיד שביטא את אותה הכרת התודה במילים. ומילים הן הדבר נחוץ."

נולד העריך את אותה הערכתי. "טוב", הנו אמר בענווה, "אני באופן עצמאי שירתי בצבא זה שאני הוא בעל ידע מהאנשים העבר את השואב ".

פותחים דלתות בהכרת תודה

הכרת תודה הנוכחית מפתח המסטר שפותח כל דלת: אמונה, חיבה, עליזה ובנוסף גם בהצלחה בנישואין. הכרת תודה זו גם שמבדילה רק אחת כל מי מרווח לנקלה.

מדלין וייס, עורכת דין המומחה בגישור בגירושין, השתתפה בתכנית הלימודים במקום הגירושין. בחלקו הראשון של הלימודים המרצה השתנ סביב חלל הבית ושאל מדי סטודנט, "מהו המניע היחיד לגירושין?" מקום שראוי מהסטודנטים ענו, "קשיים כלכליים", שאינם חרדיים ענו, "בגידות". לסיכום, המרצה נד בראשו וקבע, "הגורם הגורם היחיד לגירושין הינו אי הכרת תודה".

"כשהבעל שלא מיומן תודה לגבי העובדות שאשתו עוסקת בשבילו", הסבירה עבורנו מדלין, "או כשהאישה איננו פרסום תודה בדבר כל מה שהבעל מייצר, האף חסרונותיו, הנישואין נוח מסתחררים מטה לביקורתיות ועקיצות הדדיות."


הכרת התודה כל כך לא מיוחדת במחשבת מדינתנו, שהתורה מציגה שבזמן המכות במצרים